החלפת מפרק הירך נחשבת לאחר הפרוצדורות הכירורגיות המוצלחות בעולם הרפואה.
שחיקה ונזק למפרק הירך באים לידי ביטוי בדרך כלל בכאבים ההולכים ומגבילים את האדם ומפריעים בביצוע פעילות יום יומית וודאי גם פעילות פנאי. במהלך הניתוח מבוצעת החלפה של ראש הירך והחלק התואם באגן, בצורה המאפשרת פעילות מלאה לחלוטין כולל פעילות ספורטיבית.
ניתן לבצע את הניתוח במספר גישות ניתוחיות כאשר משמעות המושג "גישה" היא הכיון ממנו מגיעים אל המפרק. לכל גישה יתרונות וחסרונות. הגישות המקובלות הן הגישה האחורית, הצידית והקדמית.
הגישה הקדמית למפרק הירך הפכה נפוצה מאוד בשנים האחרונות בשל היתרונות הגדולים שלה. הגישה מאפשרת מעבר בין שרירים ובכך מאפשרת תפקוד טוב יותר מיד לאחר הניתוח ואין צורך במגבלות בתנועה ופעילות שהן שכיחות מאוד בגישות אחרות בתקופה שלאחר הניתוח. הגישה גם מאפששרת יציבות מצוינת של המפרק, מה שמייתר את המגבלות באופן הפעילות הקיימות לאחר החלפה בגישות אחרות בחלק גדול מהמקרים.
יתרון נוסף שהגישה הקדמית מאפשרת היא צלום הירך עם המשתלים, תוך כדי הניתוח ולפני סיום הניתוח, בכדי לודא את המנח הנכון של המשתלים ואת אורך הרגליים הנכון. בגישות האחרות הניתוח מתבצע כאשר המטופל בשכיבה על הצד, ולכן צלום הוא מדד אפקטיבי פחות. שימוש בצלום תוך כדי הניתוח במספר שלבים קריטיים מאפשר לדעת, ולבצע התאמות חשובות תוך כדי הניתוח, כדי לודא לא רק מנח נכון של המשתלים, אורך ויחס טוב של המשתלים, אלא גם היסט (OFFSET) טוב של הירך, מרכיב שקשה מאוד למדוד אותו בכל דרך אחרת, ויש לו חשיבות גדולה במנוף, ולכן הכח השרירי שהוא מייצר למפרק הירך.
גם בגישה הקדמית, לא בכל טכניקה מתבצע צלום כשגרה במהלך הניתוח.
ברוב העולם מקובל לבצע צלום של המפרק המוחלף לאחר הניתוח, בהתאוששות או ביום שלאחר הניתוח. הצלום נעשה בדיעבד, לאחר היציאה מחדר הניתוח ומטרתו רק לודא שאין בעיה המחייבת חזרה לחדר הניתוח
ברוב המוחלט של המקרים ניתן לדרוך על הרגל, לשאת משקל וללכת מיד לאחר הניתוח. בשלב הראשון יש צורך בתמיכה כמו הליכון, קביים או מקל, וזאת בעיקר משיקולי שווי משקל ומניעת נפילות ולא בשל בעיה בנשיאת משקל על הרגל.